ד"ר רבקה עמנואל שלום, רופאה באורתופדיה במרכז הרפואי הלל יפה, ואם חד־הורית לשלושה, בהם ילד על הרצף האוטיסטי. דרכה לעולם הרפואה הייתה יוצאת דופן ורבת־אתגרים, אך כל צעד שעשתה גיבש את תפיסתה הייחודית כרופאה – מקצועית, אנושית ונחושה.

השפעת השירות הצבאי על דרכה של ד"ר שלום

לאחר שירותה הצבאי בצנחנים, החלה ד"ר שלום בלימודי חינוך גופני במכון וינגייט מתוך שליחות אישית – לסייע לילדים שחוו דחייה חברתית. אולם תאונת דרכים קשה, שבה נפגעה קשות בידה, הובילה לשינוי כיוון משמעותי. "עשיתי מפנה והלכתי ללמוד סיעוד," היא מספרת. "כששובצתי במחלקה הכירורגית, הרגשתי שידיי כבולות – לא במובן הפיזי, אלא במובן של היכולת שלי להשפיע באמת. ידעתי שאני יכולה לתרום הרבה יותר למטופלים שלי."

רבקה עמנואל שלום – ההחלטה ללמוד רפואה

ההבנה הזו הובילה אותה להחלטה אמיצה: להתחיל מאפס ולפנות ללימודי רפואה. "אני טיפוס שהולך עד הקצה," היא אומרת בחיוך. "כשהייתי נערה, אף אחד לא האמין שייצא ממני משהו. הייתי פנקיסטית, עם ניטים ו־20 קעקועים. אבל ידעתי שאני מסוגלת ליותר." במהלך הרוטציות בלימודי הרפואה, נחשפה לאורתופדיה והוקסמה. "מה שמשך אותי הוא היכולת לתת פתרון מיידי ויעיל לכאב ולמגבלה של המטופלים. זה מקצוע דינמי, פרקטי, ומתאים לאופי שלי – שלא יודע לדחות סיפוקים."

כיום היא מגיעה מדי יום מתל אביב לבית החולים הלל יפה, מוסד שהיא מתארת כבית חם ותומך למתמחים. "התקבלתי כאן בחום, ואני מרגישה שהמקום באמת משקיע בנו," היא מספרת. גם הקשר עם המטופלים קרוב וישיר, ולדבריה, הוא מושפע מהדרך האישית שעברה. "אולי זה הקעקועים, אולי זה הרקע שלי בסיעוד, אבל אני תמיד מקפידה לגשת למטופלים בגובה העיניים. אני מציגה את עצמי כריבי ולא כד"ר שלום – כי מבחינתי, אמון הוא הבסיס לרפואה טובה."